החילונים והחרדים הממלכתיים צריכים לשתף פעולה

יש שתי קבוצות גדולות בחברה הישראלית, שנשללת מהן הזכות לאוטונומיה חינוכית במסגרת הממלכתית, או שזכותם נתונה למגבלות רבות: החילונים מצד אחד, וקבוצה של חרדים ממלכתיים מצד שני.

במבט ראשון, החתירה למימוש זכות משותפת מצד שתי קבוצות הנמצאות בקצות רצף הזהויות של החברה היהודית בישראל אולי נראית מפתיעה, על רקע חילוקי הדעות סביב השאלה מי נושא באחריות לחינוך ילדינו. ואולם כשבוחנים את הקריאה של חילונים ושל חרדים ממלכתיים, התומכים בלימודי ליבה, למתן אוטונומיה חינוכית, מבינים לא רק את נחיצותה, אלא גם את ההזדמנות שנקרתה לפנינו – להכרה בשני הזרמים הללו וליצירת שותפות חברתית פנימית, אולי חד־פעמית, לנוכח משבר הקורונה.

יש הבדלים בין שתי הקבוצות הללו. בשעה שהחרדים הממלכתיים מאגדים תחת המטרייה החינוכית שלהם עשרות בתי ספר וזוכים בהכרה, גם אם מוגבלת, מהמדינה בהיותם זרם נפרד – לעומת זאת עד היום לא הוקם אפילו בית ספר חילוני אחד במסגרת הממלכתית. כדי להכיר בנחיצות הקמת זרם חינוכי ממלכתי חילוני, חשוב לדעת מה התרחש במערכת החינוך הממלכתית בזמן כהונתם של שרי החינוך נפתלי בנט ורפי פרץ, ובאיזו מידה המהפכה שחוללו נוכחת גם בכהונת השר כיום, יואב גלנט.

בשנים האחרונות עברה מערכת החינוך הממלכתית תהליך עמוק ורחב של הדתה. מדובר בתהליך ממוסד ומתוקצב שמוביל משרד החינוך, שזה שנים רבות שולטים בו גורמים דתיים ולאומניים. התלמידים החילוניים, וגם התלמידים המסורתיים המאמצים את ההוויה החילונית, לומדים שהנורמה הרצויה והמקובלת היא הנורמה הדתית־אמונית, ושאורח חייהם סוטה ממנה. התלמידים החילוניים מתבקשים לאמץ מאפייני זהות וערכים הסותרים את הנורמות המקובלות בבתיהם ובקהילותיהם.

ההדתה במערכת החינוך הממלכתית באה לידי ביטוי בכמה דרכים. השתיים המרכזיות הן כניסה של עמותות דתיות לגנים ולבתי ספר ממלכתיים, והצפה של תכנים דתיים בספרי הלימוד המיועדים לחינוך הממלכתי. עיון בתוכני הלימוד מגלה עד כמה נעדר מהם הממד התרבותי־פרשני, אשר מציב סימני שאלה ולא סימני קריאה, ועד כמה נוכחים בהם שיח אמוני על סגידה לאלוהי ישראל ועמידה על חשיבות קיומו של פולחן דתי גם במקצועות “ניטרליים” כמו הבנת הנקרא, ספרות, מולדת, גאוגרפיה ואזרחות.

עוד מנגנונים להעמקת ההדתה הם העסקה של מורים דתיים שמרנים, המנסים לקדם את השקפת עולמם האישית ולייצר טקסים בעלי אופי דתי מובהק בגנים ובבתי הספר הממלכתיים. דוגמה אחת מני רבות היא טקסי קבלת התורה שעברו מבית הספר לבית הכנסת, לעתים קרובות בהפרדה מגדרית ובכפיית כללי צניעות.

כדי לחולל שינוי במציאות הקיימת, צריך לעגן בחוק חינוך ממלכתי שני צעדים המשלימים זה את זה: מניעת כניסת עמותות חיצוניות (רובן המכריע דתיות) למוסדות החינוך הממלכתיים, והשארת החינוך הערכי בידיהם של המורים והמורות מהקהילה. וכמובן, התנאי הבסיסי להבראת מערכת החינוך הוא השוואת התקציבים לכל הזרמים בתוכה. על פי נתונים מעודכנים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ההשקעה בתלמידים דתיים גבוהה מההשקעה בתלמידים חילוניים ב-36% בתיכון, ב-18% בחטיבות הביניים וב-8% בבתי הספר היסודיים. את האפליה החמורה הזאת צריך לתקן בהקדם.

לא מקרה הוא, שהמפלגה הדתית־לאומית על גלגוליה השונים דרשה את תיק החינוך לידיה, ושהפוליטיקאים החרדים אינם מוכנים לוותר על אחיזתם בראשות ועדת הכספים. כדי להעמיק תודעה לאומית־דתית, עליהם לשלוט במנגנוני החינוך של המדינה ולפקח על העברות כספים “ייחודיים”. הציבור החילוני אינו מודע אפילו לזהות החילונית – על מגוון העושר התרבותי והערכי שלה – משום שמונעים ממנו להכיר בה.

אם נותרה סולידריות כלשהי בחברה הישראלית, אפשר לצפות מקבוצות אחרות המופלות לרעה, ובהן גם קבוצת החרדים הממלכתיים, לתמוך במתן אוטונומיה חינוכית לחילונים ובהקמת מוסדות תרבות חילוניים־הומניסטיים – נוסף על הקיים ולא במקום התמיכה הקיימת במוסדות תרבות יהודית או תורנית.

כיום, רק שתי קבוצות בחברה הישראליות מקבלות מהמדינה הכרה מלאה באוטונומיה החינוכית שלהן: הדתיים הלאומיים והחרדים העצמאיים. בד בבד, הן מנסות לכפות את עולם הערכים שלהן על מערכות אחרות: הדתיים הלאומיים משקיעים מאמץ בהרחבת מפעל ההדתה שלהם בזרם הממלכתי, והחינוך החרדי העצמאי מדכא את הצמיחה של הזרם הממלכתי־חרדי משיקולים פוליטיים. מכל הטעמים שהוזכרו כאן, חילונים וחרדים ממלכתיים צריכים לשתף פעולה במאבק על האוטונומיה החינוכית של ילדיהם. גם המדינה תצא נשכרת, אם תטה אוזן וגם תקציבים לקידום המטרה החשובה הזאת.

לשיתוף המאמר
דילוג לתוכן