חייבים לדבר על הצנזורה העצמית החילונית

צילום: Pixabay

ההד התקשורתי של המאבק בכפייה הדתית ובהדתה, בעיקר ב”הארץ” וברשתות החברתיות, מסתיר תופעה מדאיגה שלא זוכה להתייחסות ציבורית רחבה דיה: צנזורה עצמית של חילונים, שנובעת בין השאר מחשש לפגיעה ב”רגשות הדתיים”. המקרה שבו חיילות לא הורשו להיכנס לבריכה בבגדי ים כדי “לא לפגוע ברגשות חיילים דתיים” דווקא חרג מהדפוס השכיח של הפעלת צנזורה עצמית. חשיפתו בתקשורת היתה תוצאה של סירוב הלוחמות לדרישה הלא חוקית של המפקדים שילבשו מכנסיים.

התביעה לחייב רק את הנשים ללבוש מכנסיים ארוכים בבריכה היא פגיעה בכבוד האדם, בעקרון השוויון ובחופש הבחירה. הטענה בדבר פגיעה ברגשות הדתיים היא חלק מתפישה כוללת הרואה במרחב הציבורי התפשטות של המרחב הדתי האישי, וכרוכה בביטול של רגשות החילונים — שהרי אלה אינם קיימים בעיני סוכני הדת.

מקרה נוסף של פגיעה ב”רגשות דתיים” אירע בחודש יולי, כאשר האמן גרגורי ישראל אבו זומן לחקירה במשטרה בעקבות עבודת וידיאו שבה הציג דף הנשרף בהדרגה עם הכיתוב “יהוה”. תלונות מצד קבוצת מבקרים דתיים, כמו גם פוליטיקאים ופעילי ימין, הספיקו כדי לזמן אמן למשטרה. ההתחשבות ברגשות הדתיים היא תמיד חד־סטרית, כשמנגד עומד חשוף, ללא הגנה, ערך “זניח” כמו חופש הביטוי. מחאה של פוליטיקאים ושל אנשי ציבור חילונים על עצם חקירת האמן לא נשמעה.

השפלת החיילות והשתקת האמן הן דוגמאות לאחת ההצלחות הגדולות של מפעל ההדתה בישראל: הטמעת התפישה בקרב הציבור החילוני, לפיה יש לשמור על הסנטימנט הדתי. התוצאה היא צנזורה עצמית חילונית ביחס לכל גילוי של הדתה וכפייה דתית. התופעה הזו חמורה מהצנזורה הרשמית והגלויה, משום שהיא מלמדת על הפנמת הדיכוי והמשטור דתי.

אותה צנזורה עצמית היא פעולה מכוונת וולונטרית שנועדה להסתיר מידע, מעשים ואפילו תחושות גם בהיעדר דרישה פורמלית מצד הרשויות או המדינה. השימוש בצנזורה עצמית נעשה מתוך שכנוע עצמי עמוק כי חשיפת מידע או מעשה כלשהו עלולה לפגוע בפרט, בקבוצה מסוימת או במדינה. המנגנון הזה של צנזורה עצמית אצל חילונים הוא תיבת תהודה פנימית יעילה להנכחת הדת בספרי החוק, התקציב והמרחב הציבורי.

בתחום החינוך הצנזורה העצמית באה לידי ביטוי בהיעדר מחאה של הורים חילונים רבים על כניסת עמותות דתיות לבתי הספר הממלכתיים, בשתיקה מתמשכת שלהם לנוכח הטמעה של תכנים דתיים בספרי הלימוד של מקצועות אזרחיים ובקבלה של טקסים דתיים אורתודקסים, המנוגדים לאורח החיים של ילדיהם.

בצבא, שהוא אחד ממוקדי ההדתה המרכזיים, ההשלמה עם פגיעה בזכויות החיילות בשל דרישות צניעות היא רק פן אחד של הצנזורה העצמית החילונית. חיילים וחיילות חילונים רבים שותקים לנוכח ביטול האוטונומיה והזהות שלהם, תוצאה של השפעת הרבנות הצבאית על תחומי החינוך והתרבות, תוך החלשת הסמכות של חיל החינוך לקיים העשרה ופעילות חינוכית וחברתית.

גם בחיי היומיום יש היבטים של צנזורה עצמית חילונית. כאשר חברים במקום עבודה או במסגרת לימודים, מעוניינים לאכול בצוותא, ואחד מחברי הקבוצה הוא דתי, החילונים יקבלו את הדרישה המובלעת ללכת למסעדה כשרה, ויעדיפו “לא להעליב את הדתי”, מאשר להתפצל. הבעיה מחמירה אם הדתי הוא בעמדת מרות. מעטים הם החילונים שבשם חופש הבחירה, והרצון לתמוך כלכלית במסעדות לא כשרות, יעמדו על ערכיהם ויבחרו לאכול במקום לא כשר.

ההתרפסות הזאת לא רק מזיקה ערכית, היא גם תומכת ביוקר המחיה. המפלצת של הכשרות, שמתחילה במשגיחי שחיטה בארץ ובחו”ל, ממשיכה בהשלכה לפח של חומרי גלם ראויים למאכל בשל פרקטיקות דתיות לא רציונליות, ומסתיימת במימון ממשלתי של מצוות השמיטה. זו תעשייה המעסיקה עשרות אלפי עובדים שאינם תורמים דבר לאיכות המזון, ומייקרת את מחירו ללא הצדקה. הבעיה הקשה ביותר היא השמירה הכפויה על הכשרות במרחב הציבורי. במקום להציע מנות כשרות בתפריט, לצד מנות צמחוניות, טבעוניות ומזון לא כשר, הכשרות השתלטה על המטבח כולו במוסדות ציבוריים אזרחיים, ובבסיסי צבא. והכל בהסכמה שבשתיקה של החילונים.

השימוש הרווח בקרב חילונים בצנזורה עצמית הוא הוכחה להיעדר תודעה אזרחית חילונית — לאו דווקא אנטי־דתית, אלא כזאת המבוססת על הומניזם וליברליזם. הגיע הזמן להפסיק את הצנזורה העצמית וליצור קהילה חילונית מלוכדת, שעומדת על זכויותיה לנוכח כפייה דתית וגם מול גילויי הדתה סמויים, מתוחכמים ומניפולטיביים.

לשיתוף המאמר
דילוג לתוכן